איך הגענו משדה התעופה למרכז העיר, דברים שגיליתי על הגברים הדרום אפריקאיים ואיך זה מרגיש להיות קוביית שוקולד לבן בין חפיסות של שוקולד מריר. רשמים ראשונים מקייפטאון וגם: איזה קפה שותים בדרום אפריקה? ואיזה שוקו?
*** לאלה שאוהבים לדמיין, קחו בחשבון שמרגע זה ואילך כל האנשים המוזכרים שחורים, אלא אם צוין אחרת. הגענו למקום שכולו יופי.
הדבר הראשון שעשינו אחרי ביקורת הדרכונים היה להמיר דולרים לרנד בעמדת ההחלפה שבשדה התעופה, כדיי שיהיה לנו קצת מזומן שאפשר להשתמש בו, ולהפחית את המזומן הלא-שמיש (קריא: דולרים). רנד שווה כחצי שקל, לרוב מעט פחות. $200 נתנו לנו בערך 1600 רנד (ZAR), אחרי קיזוז עמלת ההמרה.
הדבר השני שעשינו היה לחפש איך מגיעים אל מרכז העיר משדה התעופה, ואיפה לעזאזל אנחנו ישנות. בגלל שלא הצלחנו למצוא מידע משמעותי מהארץ, השארנו את כל עניין חיפוש הלינה לזמן שבו נגיע לדרום אפריקה. ידענו שחודש מאי הוא מחוץ לעונת המטיילים (שיא עונת התיירות בדרום אפריקה היא בדצמבר-ינואר, ימי הקיץ ו"החופש הגדול" שלהם), כך שהמחירים אמורים להיות נמוכים ולא צריכה להיות בעיה של זמינות חדרים.
ממש לפני היציאה הראשית מבניין שדה התעופה עומד דלפק מידע קבוע לתיירים. הם מחלקים עלוני מידע ואפילו עושים בשבילך הזמנות לאכסניות. פנינו אל הפקידה שישבה שם ואמרנו שאנחנו מחפשות אכסניה באיזור מרכז העיר, ושיהיה בטווח מחירים של 200-400 רנד ללילה לחדר זוגי, עם שתי מיטות נפרדות (Twin Beds). באותו זמן עוד לא ידענו מה המשמעות של "דורם" (Dorm), אז לא התעסקנו עם זה.
הפקידה התקשרה לאכסנייה מפורסמת בשם "אשאנטי" (Ashanti). בקייפטאון יש לאכסנייה הזו שני סניפים, אחד באיזור של העיר שנקרא "Gardens" והשני באיזור שנקרא "Green Point". גרין פוינט קרוב לאיצטדיון הכדורגל (Cape Town Stadium) ולמרכז על שם ויקטוריה ואלפרד ווטרפרונט (V&A Waterfront), שנחשבים לאיזור תיירותי ידוע. הפקידה הזמינה לנו חדר באכסנייה בגרין פוינט, במחיר של 420 רנד ללילה (לתשומת ליבכם, המחירים שאני מתארת כאן הם של חורף (מאי-ספטמבר) 2012. הם עלו מאז. למעשה בכל שנה דרום אפריקה רק הולכת ומתייקרת).
כששאלנו לגבי תחבורה היא הפנתה אותנו לדלפק שנמצא מאחורי המדרגות הנעות וליד המעלית (שנמצאים ממש ממול לדלפק המידע), שם קיבלה את פנינו פקידה אחרת שהזמינה בשבילנו מונית לאכסניה בעבור 250 רנד.
לפני שיצאתי לטיול הזה, המליץ לי בן זוג של חברה טובה להכין את עצמי נפשית. "את רגילה היום שכולם נראים פחות או יותר כמוך," הוא אמר לי. "שם זה יהיה מאוד שונה. את תמצאי את עצמך בחורה לבנה אחת בין ים של ראשים שחורים."
אני, גיבורה גדולה, לא התרגשתי, אבל כשהגעתי לשם פתאום הבנתי על מה הוא דיבר. בלי להתכוון נכנסנו לתוך מאבק ישן והיסטוריה עקובה מדם של לבנים נגד שחורים, שחורים נגד לבנים. בדרום אפריקה זו לא רק האי נוחות של להיות שוקולד לבן בין רוב של שוקולד מריר, אלא זו תחושה של היחשפות, של פגיעות. תחושה של "אני מטרה קלה וכל אחד יכול לנצל אותי." בעיקר כשאתה תייר ואתה לא מכיר את הניואנסים הקטנים.
מצד שני, במהלך כל הטיול, היחידים ש"סיבנו" אותנו היו דווקא גברים זקנים לבנים. אחד מהם עשה את זה כל כך יפה שעד היום אני פשוט לא מסוגלת לשנוא אותו. דווקא החבר'ה השחורים בהם פגשנו היו על הכיפאק ולמעט הטרדות חוזרות ונשנות מהומלסים ברחוב, והעובדה שכל מי שעוזר לך "על הדרך" רוצה שתיתן לו משהו בתמורה, כולם היו מאוד אדיבים ומסבירי פנים.
נהג המונית הוריד אותנו באכסנייה והופתענו כשהוא פתח לנו את הדלתות של הרכב ועזר לנו עם התיקים כאילו זה דבר של מה בכך. מה זה, כמו מלכת אנגליה הרגשתי לרגע. איזה ג'נטלמן. בהמשך למדתי שלהיות אישה בדרום אפריקה זה לא כמו להיות אישה בישראל.
גבר ואישה מגיעים באותו הזמן אל דלת היציאה.
בישראל: הגבר יפתח את הדלת וייצא ראשון, ואם האישה פתחה את הדלת הגבר עדיין ייצא ראשון.
בדרום אפריקה: הגבר יפתח את הדלת ויחכה שהאישה תעבור. הוא ממש יתאמץ להגיע אל הידית לפניה. אם מגיעה עוד אישה מאחוריה הוא יחכה ויחזיק את הדלת פתוחה בשבילה אפילו שהוא כבר יכל לצאת ולהמשיך הלאה.
את הרגע שבו עמדנו מול שערי האכסנייה אני לעולם לא אשכח. פעם ראשונה בחיי שעמדתי מול השערים האלה עם המנעולים החשמליים והזמזמים והאינטרקום. לא היה לי מושג איך לפתוח את השער ואפילו לא חשבתי לחפש את הזמזם.
למזלנו כמה גרמניות במכנסיים קצרים (להזכירכם: אנחנו בעונת החורף וקר!) בדיוק יצאו החוצה ופתחו את השער.
אחרי שהתאקלמנו שאלנו את הפקידה בקבלה מה אפשר לעשות בנוגע לארוחת ערב. כבר היה חשוך ואם יש משהו שנאמר לנו שוב ושוב מכל מי שהיה באפריקה זה המשפט: "אל תסתובבו בחוץ בחושך".
הפקידה אמרה שאין שום בעיה שנלך קצת ברגל למסעדה באיזור אבל אנחנו החלטנו שאנחנו לא לוקחות את הסיכון וגם לא העזנו ללכת לסופרמרקט לקנות מצרכים. בסוף החלטנו על משלוח של אוכל תאילנדי שלצערי אני לא זוכרת את שם המסעדה כדיי לשתף אתכם. אולי טוב שכך, כי האוכל היה פשוט מגעיל.
-----------------------------------------------------------------------
מסקנות:
1. אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום, ללא ספק לא הייתי בוחרת באכסנייה של "אשאנטי", לפחות לא בסניף של גרין פוינט (בשני לא הייתי אז אני מנועה מלהגיב). הם סתם יקרים. אני מניחה שהם מרשים לעצמם לקחת יותר בגלל המיקום ה"יוקרתי", באופן אישי לא מצאתי את זה מוצדק. לזכותם ייאמר שהמטבח שלהם (self-catering) היה מאוד נקי והרעיון של בלילת הפנקייקים בבוקר שהם מכינים לאורחים בחינם ונשאר רק לטגן היה נחמד מינוס.
2. אל תתפתו לארוחות בוקר בחינם! בדרך כלל זה מאפינס או פנקייקים שנתקעים בגרון וכמה פרוסות לחם עם ריבה או חמאה. אחרי חצי שעה תהיו רעבים כאילו לא אכלתם בכלל.
3. קפה, תה וסוכר ניתנים בחינם ברוב האכסניות. התה הנפוץ הוא התוצר המקומי רויבוס (Rooibos) שהוא דיי נחמד ברגע שמתרגלים אליו (תנסו להוסיף לו חלב, זה עוזר), אבל יש מקומות שמציעים בהם גם תה ירוק רגיל. לגבי איכות הקפה אין לי מושג כי אני דווקא מאלה של השוקו, אבל אם אתם ממש צריכים את הקפה שלכם אז יש בסופרמרקט מותגים כמו Nestle ו-Jacobs (על האחרון אפילו יש כיתוב בעברית).
4. לצרכני השוקו - אף מוצר כאן לא ישתווה לשוקולית, אבל יש כאן מוצר שוקו מגניב של חברת Nestle שמגיע כבר עם אבקת חלב מעורבבת בתוכו, וכל מה שצריך זה רק מים רותחים. חסך לנו הרבה התעסקות עם חלב (קנינו רק כשידענו שנהיה במקום אחד יותר מיומיים).
5. לעולם, לעולם (!!!) אל תשלמו על אינטרנט (אלא אם כן ממש אין ברירה). היום כל אכסנייה שמכבדת את עצמה מציעה WIFI חינם. אם יש משהו שלמדתי לתעב אחרי הטיול הזה זה וואוצ'רים לאינטרנט. פשוט דרך זדונית להוציא כסף מאנשים. אנחנו לקחנו איתנו אייפוד 4 שמצאנו שבור בארץ ולקחנו לתיקון והוא שימש אותנו מצוין בשיחות סקייפ עם ההורים ובשליחת מיילים. אני מתארת לי שלרובכם היום יש סמארטפון כלשהו שאתם יכולים לקחת איתכם. אומנם זה קצת מפחיד שיגנבו או ישדדו אותו, אבל אם לא תכניסו את עצמכם לצרות הסיכויים שזה יקרה הם בערך כמו בארץ.
6. לא חייבים לקחת מונית משדה התעופה, זה אומנם נוח אבל יקר. אם אתם הרפתקנים תוכלו לנסוע באוטובוסים החדשים (חברת MyCiti), זו דרך מאוד יעילה וחסכונית להתנייד בעיר ואפשר להגיע איתו למקומות תיירותיים כמו הר השולחן, איזור הגרדנס, ווטרפרונט וכמובן שדה התעופה. לפני השימוש צריך לקנות כרטיס בשווי 25 רנד (מוכרים אותו בעמדת השירות בתחנה) ולהטעין אותו. אתם יכולים לקרוא עליו יותר באתר הרשמי שלו כאן (אנגלית). נסיעה משדה התעופה למרכז העיר עולה 62 רנד למבוגר (תקף מיולי 2013 ועד ליוני 2014). מצאתי עוד קישור מעניין שמראה תמונה של תחנת האוטובוס בשדה התעופה, ובמקרה אתם יכולים לראות בו גם את דלפק המידע לתיירים שכתבתי עליו והמדרגות הנעות שמאחוריהן דלפק הזמנת המוניות (תלחצו על זכוכית המגדלת כדי להגדיל ולראות טוב יותר). אגב, כשיש משחק כדורגל, האוטובוס מהמרכז לאיצטדיון הוא בחינם :-)
7. דורם זה חדר, בד"כ עם מיטות קומותיים, שבו אפשר לישון עם עוד אנשים שלא מכירים. חוץ מקמפינג זאת האפשרות הכי זולה, בעיקר בגלל שמשלמים לפי מיטה ולא לפי חדר. מיטה בדורם יכולה לעלות בין 80-130 רנד לאדם ללילה. בהתחלה נמנענו מזה כמו מאש, אבל אחרי שלא הייתה לנו ברירה פעם אחת גילינו שזה דווקא לא כזה נורא וזה אפילו עזר לנו להשיג טרמפ עד לקרוגר, בדיוק כשהתחבורה הציבורית התחילה להיות מסובכת. יותר מפעם אחת מצאנו את כל הדורם רק לרשותנו כי לא היו הרבה תיירים.
ברשומה הבאה: גיחה לאיצטדיון ולווטרפרונט בגרין פוינט, בלאגן בין צפון לדרום (היוצרות התהפכו!), והרהור מעמיק על משמעות הכיורים הכפולים והברזים הנפרדים.
 |
| המגדלור הישן, גרין פוינט |
*** לאלה שאוהבים לדמיין, קחו בחשבון שמרגע זה ואילך כל האנשים המוזכרים שחורים, אלא אם צוין אחרת. הגענו למקום שכולו יופי.
הדבר הראשון שעשינו אחרי ביקורת הדרכונים היה להמיר דולרים לרנד בעמדת ההחלפה שבשדה התעופה, כדיי שיהיה לנו קצת מזומן שאפשר להשתמש בו, ולהפחית את המזומן הלא-שמיש (קריא: דולרים). רנד שווה כחצי שקל, לרוב מעט פחות. $200 נתנו לנו בערך 1600 רנד (ZAR), אחרי קיזוז עמלת ההמרה.
הדבר השני שעשינו היה לחפש איך מגיעים אל מרכז העיר משדה התעופה, ואיפה לעזאזל אנחנו ישנות. בגלל שלא הצלחנו למצוא מידע משמעותי מהארץ, השארנו את כל עניין חיפוש הלינה לזמן שבו נגיע לדרום אפריקה. ידענו שחודש מאי הוא מחוץ לעונת המטיילים (שיא עונת התיירות בדרום אפריקה היא בדצמבר-ינואר, ימי הקיץ ו"החופש הגדול" שלהם), כך שהמחירים אמורים להיות נמוכים ולא צריכה להיות בעיה של זמינות חדרים.
ממש לפני היציאה הראשית מבניין שדה התעופה עומד דלפק מידע קבוע לתיירים. הם מחלקים עלוני מידע ואפילו עושים בשבילך הזמנות לאכסניות. פנינו אל הפקידה שישבה שם ואמרנו שאנחנו מחפשות אכסניה באיזור מרכז העיר, ושיהיה בטווח מחירים של 200-400 רנד ללילה לחדר זוגי, עם שתי מיטות נפרדות (Twin Beds). באותו זמן עוד לא ידענו מה המשמעות של "דורם" (Dorm), אז לא התעסקנו עם זה.
הפקידה התקשרה לאכסנייה מפורסמת בשם "אשאנטי" (Ashanti). בקייפטאון יש לאכסנייה הזו שני סניפים, אחד באיזור של העיר שנקרא "Gardens" והשני באיזור שנקרא "Green Point". גרין פוינט קרוב לאיצטדיון הכדורגל (Cape Town Stadium) ולמרכז על שם ויקטוריה ואלפרד ווטרפרונט (V&A Waterfront), שנחשבים לאיזור תיירותי ידוע. הפקידה הזמינה לנו חדר באכסנייה בגרין פוינט, במחיר של 420 רנד ללילה (לתשומת ליבכם, המחירים שאני מתארת כאן הם של חורף (מאי-ספטמבר) 2012. הם עלו מאז. למעשה בכל שנה דרום אפריקה רק הולכת ומתייקרת).
כששאלנו לגבי תחבורה היא הפנתה אותנו לדלפק שנמצא מאחורי המדרגות הנעות וליד המעלית (שנמצאים ממש ממול לדלפק המידע), שם קיבלה את פנינו פקידה אחרת שהזמינה בשבילנו מונית לאכסניה בעבור 250 רנד.
לפני שיצאתי לטיול הזה, המליץ לי בן זוג של חברה טובה להכין את עצמי נפשית. "את רגילה היום שכולם נראים פחות או יותר כמוך," הוא אמר לי. "שם זה יהיה מאוד שונה. את תמצאי את עצמך בחורה לבנה אחת בין ים של ראשים שחורים."
אני, גיבורה גדולה, לא התרגשתי, אבל כשהגעתי לשם פתאום הבנתי על מה הוא דיבר. בלי להתכוון נכנסנו לתוך מאבק ישן והיסטוריה עקובה מדם של לבנים נגד שחורים, שחורים נגד לבנים. בדרום אפריקה זו לא רק האי נוחות של להיות שוקולד לבן בין רוב של שוקולד מריר, אלא זו תחושה של היחשפות, של פגיעות. תחושה של "אני מטרה קלה וכל אחד יכול לנצל אותי." בעיקר כשאתה תייר ואתה לא מכיר את הניואנסים הקטנים.
מצד שני, במהלך כל הטיול, היחידים ש"סיבנו" אותנו היו דווקא גברים זקנים לבנים. אחד מהם עשה את זה כל כך יפה שעד היום אני פשוט לא מסוגלת לשנוא אותו. דווקא החבר'ה השחורים בהם פגשנו היו על הכיפאק ולמעט הטרדות חוזרות ונשנות מהומלסים ברחוב, והעובדה שכל מי שעוזר לך "על הדרך" רוצה שתיתן לו משהו בתמורה, כולם היו מאוד אדיבים ומסבירי פנים.
נהג המונית הוריד אותנו באכסנייה והופתענו כשהוא פתח לנו את הדלתות של הרכב ועזר לנו עם התיקים כאילו זה דבר של מה בכך. מה זה, כמו מלכת אנגליה הרגשתי לרגע. איזה ג'נטלמן. בהמשך למדתי שלהיות אישה בדרום אפריקה זה לא כמו להיות אישה בישראל.
_________________________________________________
גבר ואישה מגיעים באותו הזמן אל דלת היציאה.
בישראל: הגבר יפתח את הדלת וייצא ראשון, ואם האישה פתחה את הדלת הגבר עדיין ייצא ראשון.
בדרום אפריקה: הגבר יפתח את הדלת ויחכה שהאישה תעבור. הוא ממש יתאמץ להגיע אל הידית לפניה. אם מגיעה עוד אישה מאחוריה הוא יחכה ויחזיק את הדלת פתוחה בשבילה אפילו שהוא כבר יכל לצאת ולהמשיך הלאה.
_________________________________________________
את הרגע שבו עמדנו מול שערי האכסנייה אני לעולם לא אשכח. פעם ראשונה בחיי שעמדתי מול השערים האלה עם המנעולים החשמליים והזמזמים והאינטרקום. לא היה לי מושג איך לפתוח את השער ואפילו לא חשבתי לחפש את הזמזם.
למזלנו כמה גרמניות במכנסיים קצרים (להזכירכם: אנחנו בעונת החורף וקר!) בדיוק יצאו החוצה ופתחו את השער.
אחרי שהתאקלמנו שאלנו את הפקידה בקבלה מה אפשר לעשות בנוגע לארוחת ערב. כבר היה חשוך ואם יש משהו שנאמר לנו שוב ושוב מכל מי שהיה באפריקה זה המשפט: "אל תסתובבו בחוץ בחושך".
הפקידה אמרה שאין שום בעיה שנלך קצת ברגל למסעדה באיזור אבל אנחנו החלטנו שאנחנו לא לוקחות את הסיכון וגם לא העזנו ללכת לסופרמרקט לקנות מצרכים. בסוף החלטנו על משלוח של אוכל תאילנדי שלצערי אני לא זוכרת את שם המסעדה כדיי לשתף אתכם. אולי טוב שכך, כי האוכל היה פשוט מגעיל.
-----------------------------------------------------------------------
מסקנות:
1. אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום, ללא ספק לא הייתי בוחרת באכסנייה של "אשאנטי", לפחות לא בסניף של גרין פוינט (בשני לא הייתי אז אני מנועה מלהגיב). הם סתם יקרים. אני מניחה שהם מרשים לעצמם לקחת יותר בגלל המיקום ה"יוקרתי", באופן אישי לא מצאתי את זה מוצדק. לזכותם ייאמר שהמטבח שלהם (self-catering) היה מאוד נקי והרעיון של בלילת הפנקייקים בבוקר שהם מכינים לאורחים בחינם ונשאר רק לטגן היה נחמד מינוס.
2. אל תתפתו לארוחות בוקר בחינם! בדרך כלל זה מאפינס או פנקייקים שנתקעים בגרון וכמה פרוסות לחם עם ריבה או חמאה. אחרי חצי שעה תהיו רעבים כאילו לא אכלתם בכלל.
3. קפה, תה וסוכר ניתנים בחינם ברוב האכסניות. התה הנפוץ הוא התוצר המקומי רויבוס (Rooibos) שהוא דיי נחמד ברגע שמתרגלים אליו (תנסו להוסיף לו חלב, זה עוזר), אבל יש מקומות שמציעים בהם גם תה ירוק רגיל. לגבי איכות הקפה אין לי מושג כי אני דווקא מאלה של השוקו, אבל אם אתם ממש צריכים את הקפה שלכם אז יש בסופרמרקט מותגים כמו Nestle ו-Jacobs (על האחרון אפילו יש כיתוב בעברית).
4. לצרכני השוקו - אף מוצר כאן לא ישתווה לשוקולית, אבל יש כאן מוצר שוקו מגניב של חברת Nestle שמגיע כבר עם אבקת חלב מעורבבת בתוכו, וכל מה שצריך זה רק מים רותחים. חסך לנו הרבה התעסקות עם חלב (קנינו רק כשידענו שנהיה במקום אחד יותר מיומיים).
5. לעולם, לעולם (!!!) אל תשלמו על אינטרנט (אלא אם כן ממש אין ברירה). היום כל אכסנייה שמכבדת את עצמה מציעה WIFI חינם. אם יש משהו שלמדתי לתעב אחרי הטיול הזה זה וואוצ'רים לאינטרנט. פשוט דרך זדונית להוציא כסף מאנשים. אנחנו לקחנו איתנו אייפוד 4 שמצאנו שבור בארץ ולקחנו לתיקון והוא שימש אותנו מצוין בשיחות סקייפ עם ההורים ובשליחת מיילים. אני מתארת לי שלרובכם היום יש סמארטפון כלשהו שאתם יכולים לקחת איתכם. אומנם זה קצת מפחיד שיגנבו או ישדדו אותו, אבל אם לא תכניסו את עצמכם לצרות הסיכויים שזה יקרה הם בערך כמו בארץ.
6. לא חייבים לקחת מונית משדה התעופה, זה אומנם נוח אבל יקר. אם אתם הרפתקנים תוכלו לנסוע באוטובוסים החדשים (חברת MyCiti), זו דרך מאוד יעילה וחסכונית להתנייד בעיר ואפשר להגיע איתו למקומות תיירותיים כמו הר השולחן, איזור הגרדנס, ווטרפרונט וכמובן שדה התעופה. לפני השימוש צריך לקנות כרטיס בשווי 25 רנד (מוכרים אותו בעמדת השירות בתחנה) ולהטעין אותו. אתם יכולים לקרוא עליו יותר באתר הרשמי שלו כאן (אנגלית). נסיעה משדה התעופה למרכז העיר עולה 62 רנד למבוגר (תקף מיולי 2013 ועד ליוני 2014). מצאתי עוד קישור מעניין שמראה תמונה של תחנת האוטובוס בשדה התעופה, ובמקרה אתם יכולים לראות בו גם את דלפק המידע לתיירים שכתבתי עליו והמדרגות הנעות שמאחוריהן דלפק הזמנת המוניות (תלחצו על זכוכית המגדלת כדי להגדיל ולראות טוב יותר). אגב, כשיש משחק כדורגל, האוטובוס מהמרכז לאיצטדיון הוא בחינם :-)
7. דורם זה חדר, בד"כ עם מיטות קומותיים, שבו אפשר לישון עם עוד אנשים שלא מכירים. חוץ מקמפינג זאת האפשרות הכי זולה, בעיקר בגלל שמשלמים לפי מיטה ולא לפי חדר. מיטה בדורם יכולה לעלות בין 80-130 רנד לאדם ללילה. בהתחלה נמנענו מזה כמו מאש, אבל אחרי שלא הייתה לנו ברירה פעם אחת גילינו שזה דווקא לא כזה נורא וזה אפילו עזר לנו להשיג טרמפ עד לקרוגר, בדיוק כשהתחבורה הציבורית התחילה להיות מסובכת. יותר מפעם אחת מצאנו את כל הדורם רק לרשותנו כי לא היו הרבה תיירים.
ברשומה הבאה: גיחה לאיצטדיון ולווטרפרונט בגרין פוינט, בלאגן בין צפון לדרום (היוצרות התהפכו!), והרהור מעמיק על משמעות הכיורים הכפולים והברזים הנפרדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
לכו על זה