דרום אפריקה על הכוונת

מעולם לא חשבתי שאגיע לאפריקה. 

דיברתי על זה, חלמתי על זה, רציתי את זה, אבל אף פעם לא מצאתי שותפים להתלהבות או את האומץ לצאת למסע הזה לבד.

יום אחד, במהלך משמרת רגועה בעבודה, אחרי רצף של משמרות מגעילות כתוצאה מחגי ישראל, אופיר ואני דיברנו על זה. שנה וחצי שהיא הייתה לי מתחת לאף, חושקת באפריקה, רוצה ללכת לראות אריות, זברות ופינגווינים, ורק עכשיו גיליתי.

"בואי ניסע," היא אמרה לי.

בהתחלה לא האמנתי שזה באמת יקרה, הריי יש לי נטייה לדבר המון ולעשות מעט. אבל אופיר הייתה רצינית ונתנה מוטיבציה והריצה את העניינים קדימה. אני רק זרמתי איתה, שומרת את ספקותיי לעצמי ומייחלת בכל מאודי שהפעם אלו לא רק דיבורים, שהפעם החלום יתגשם.

בהתחלה רצינו להתנדב עם בעלי חיים. נתקלנו באתר אינטרנט של חברת התנדבויות בעולם שנקראת "גו-אקו" (GoEco), ואורו עינינו. זה היה בדיוק מה שרצינו, ולא רק זה - באחד המקומות, סמוך לפורט אליזבת' שבמדינת דרום אפריקה, אפשר להתנדב עם טיגריסים.

התנדבות עם טיגריסים.

לראות טיגריס.

לגעת בטיגריס.

לעבוד עם טיגריס.

הגשמת שני חלומות במכה אחת.

אחרי שההתרגשות והאדרנלין דעכו מעט, פנינו לבדוק את הפרטים. שלב הכוכביות הקטנות הוא השלב הקריטי בקביעת ההחלטה; ההתנדבות עולה כסף. הרבה כסף. מוצג סכום יפה, גדול ושמן בדולרים, ומבטיחים שהוא כולל בתוכו מגורים ושלוש ארוחות ביום והכשרה וחוויה של פעם בחיים.

רגע. מה זה לא כולל? אה, רק טיסה, ביטוח, אינטרנט, כביסה, נשנושים... מה זה כבר, בקטנה.

רגע, רגע. אבל רק הטיסה והביטוח מקפיצים את המחיר פי שניים.

יש לי בעיה עם כסף. כלומר יש לי בעיה להוציא כסף. אני לא מסוגלת לקנות חולצה ב-100 שקלים. אפילו לא 50 שקלים. בקושי 30. פשוט לא נראה לי הגיוני. הג'ינס הכי יקר שלי עלה 90 שקלים, את כל השאר קניתי ב-50. נעליים? אפילו לא מגרדות את ה-150.

אם אני רוצה להתנדב במסגרת הזו עליי להוציא סכום שערורייתי (שעבדתי בשבילו שנתיים) רק כדיי לנקות לטיגריס את הצואה במשך חודש (בהקצנה, בהקצנה). ניסיתי את כל שטיפות המוח האפשריות, את כל השכנועים העצמיים ("זו חוויה של פעם בחיים", "זה טיגריס! אני מוכנה לשלם רק כדי לראות אותו פעם ביום!", "לומדים מלא דברים" וכדומה). אופיר אפילו יצרה קשר עם חברת GoEco (שהיו דיי נחמדים וסבלניים), בזמן שאני התחרפנתי מהמחשבה על סכום העלויות וניסיתי למצוא כל דרך אפשרית להגיע לשם בלי להתרושש. הריי בטוח שאפשר להתנדב שם גם באופן עצמאי (אז זהו, שאי אפשר. יצרתי קשר ישירות עם המקומות וכל פעם הפנו אותי בחזרה לGoEco. "רוצה להתנדב? תשלמי").

"אבל," מחא קול פנימי קטן, "יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות עם הכסף הזה." 

בעולם שבו הכסף לא בא בקלות וצריך לעבוד כמו חמור, 8 שעות ביום 7 ימים בשבוע, שמתוכם ינוקו על כל יום כ-11 שקלים על הפסקה שאין לי פנאי לנצלה, דמי חבר להסתדרות שלא עושה שום דבר, ארוחות שלעתים אינן ראויות למאכל אדם, ובל נשכח ביטוח לאומי וביטוח בריאות והפרשה זעומה לפנסיה - בעולם כזה, לא הגיוני שחולצה תעלה כמו יום עבודה ושחודש של ניקיון פסולת של טיגריסים יעלה כמו חצי שנת עבודה.

מה שהכי מרגיז? שיש אנשים שמוכנים לשלם את הסכומים האלה.

כהרגלי בנוגע לכספים, התעצבנתי. לא רוצה להשקיע את הכסף שבשבילו עמלתי בדם ויזע על חוויה של חודש אחד. אני רוצה להתנדב, לעזור במו ידיי. מוכנה לעבוד קשה, אפילו לנקות פסולת כל היום. אבל למה, למה אני צריכה לשלם על זה?

אני מבינה שיש הוצאות על מגורים, חשמל, מים, אוכל, נסיעות והכשרה, אבל כמעט 11,000 שקל בחודש בשביל זה? על מה ולמה? זה מכסה את ההוצאות האלו לפחות שלוש פעמים. המטרה שלי לא הייתה לבוא ולהפוך לספונסרית של הפארק.

בשלב הזה כבר ממש כעסתי והחלטתי שלשם אני לא הולכת. הנה, בארה"ב יש התנדבות בשמירת יערות בכמעט 2500 ש"ח לחודש (לא כולל טיסה וביטוח ונשנושים כמובן). זה כבר הרבה יותר הגיוני. והנה, בתאילנד אפשר ליצור קשר עם מקדש הטיגריסים באופן עצמאי ולהתנדב בחינם אין כסף, וזה הרבה יותר מדליק. ואולי פשוט אלך להודו או לדרום אמריקה כמו כולם ואבלה שם חצי שנה ויותר, הריי זו תמורה הרבה יותר טובה לכסף שחסכתי.

אבל אני חייבת להיות כנה, שמירת יערות בארה"ב היא לא משאת נפשי, ועם כל אהבתי לטיגריסים, תאילנד היא לא היעד המועדף עליי. עזבו אותי מהודו ודרום אמריקה, כולכם כבר הייתם שם. גם אני וגם אופיר רצינו לראות את אפריקה.

אחרי אינסוף תסכולים ומריטת שיערות, החלטנו שנטייל לבד. שתי בחורות לבנות ביבשת השחורה. קנינו את הספר היחיד שמצאנו בנושא ("דרום אפריקה"/רלף גינזבורג, בחנות של צומת ספרים). חפרנו באינטרנט, בעיקר ב"טיפים" באתר למטייל. ניסינו להתייעץ עם אנשים שהיו שם, אבל לצערנו אין מספיק כאלה - כולם בורחים ל... נחשו בעצמכם. נתקלנו בהמון מידע סותר ובהמון מלכודות תיירים.

אבל,

בסוף הצלחנו.

הצלחנו להוציא לפועל את ההרפתקה הגדולה בחיינו.

קיטשי ככל שזה יישמע (וזה נשמע נהדר) - הצלחנו להגשים חלום.

אתם מוזמנים להצטרף.