על קו התפר בין מדינות

גם להיות ב"אף מדינה" זו חוויה. הרפתקאות בדיוטי פרי הטורקי, הרהורי טיסה וצרות בביקורת הדרכונים. מזל של מתחילים? 

הר השולחן ביום בהיר, העיר קייפטאון, דרום אפריקה

לראות את המרחבים העצומים של יבשת אפריקה מהמטוס זו חוויה. הזריחה העולה על מדבר הסהרה מזווית ראייה אווירית זוהי ללא ספק אחת ההפתעות המרהיבות בחיי.

טסנו דרך חברת Turkish Airways, מה שאומר שהיינו צריכות לקפוץ קודם כל לביקור קצר בטורקיה. נחתנו באיסטנבול, ומצאנו את עצמנו בדיוטי-פרי הטורקי. בביקורי הקודם בטורקיה בשנת 2007 (בימים ההם כשטורקיה הייתה הלהיט הגדול והזול), הדיוטי-פרי שבעיר בודרום היווה מקור ללעג ובדיחה. לעומתו, הדיוטי פרי האיסטנבולי בהחלט היווה שינוי מרענן וכלי עזר נחמד להעברת הזמן עד לטיסה ליעד המיוחל.

בניגוד לישראל, בה מוגדרים איזורים ללא עישון אבל גם ניתן למצוא שלטים מכווינים להיכן שכן ניתן לעשן, בדיוטי-פרי הטורקי לא חשבו על הרעיון. "איפה מעשנים כאן?" שאלה אופיר נפש פועלת אחת. הנ"ל הצביעה לכיוון ממנו אך זה באנו, ואמרה להמשיך ישר עד הסוף ולפנות שמאלה. שוב מצאנו את עצמנו הולכות במקומות שנראה כי לא תוכננו למעבר אדם, ובסוף מצאנו את עצמנו במה שנראה כמו כלוב חיצוני עמוס מאווררים ענקיים רועשים, שדה התעופה פרוש למול עינינו והרוח שורקת באוזנינו. שניים-שלושה שולחנות גבוהים ללא כיסאות, יותר מדיי בדלי סיגריות ומעט מדיי מאפרות, והתגודדויות של גברים בחליפות מהודרות, עומדים במעגלים קטנים ונושפים עשן תכלכל תוך כדיי דין ודברים, משל היו הוגי דעות מזמנים אחרים.

לאחר שריאותינו רוו עשן (מי פסיבית, מי אקטיבית) הגיע הזמן לטיסת ההמשך אל היעד: דרום אפריקה. ברשותכם, מילה קטנה על Turkish Airways: הם טובים. למרות האנגלית המזעזעת של הצוות - האוכל טוב (למעשה הרגשנו שכל מה שעשינו בטיסה היה לאכול), שפע מקום לרגליים, מחלקים כלי עם מברשת ומשחת שיניים, אטמי עיניים, אוזניים וגרביים (יש לי חולשה עזה לגרביים), ויש מסך בידור שבאמצעותו יכולתי לשמוע מוסיקה טורקית ולצפות בסרטים וגם לראות מה מסי, שחקן הכדורגל של ברצלונה, אוהב לעשות כשהוא בטיסה (ספוילר: לאכול).

בזמן שהסתיים סרט אחד ופניתי לברור את הסרט הבא, הייתה לי הארה: טיסה זה הזמן היחיד שבו אפשר באמת ליהנות מסרט בלי להרגיש אשמה על כך שיש דברים אחרים שצריך לעשות. הזמן גם ככה מבוזבז, תקועים בכיסא אחד תשע ומשהו שעות... הסרטים מאפשרים זמן איכות, רק אני והמסך. אושר. אפילו האוכל מוגש, ממש YES Planet VIP.

כשהיינו מעל דרום אפריקה התחילה ההתרגשות האמיתית לבעבע. בטיסה מיוהנסבורג לקייפטאון, העיר בה התחיל המסע שלנו, נשקף נוף שלא מצפים לו כששומעים "אפריקה". מהמטוס רואים שטחים עצומים של שדות רבועים או עגולים, רכסי הרים מרהיבים ושוני עצום בין איזור לאיזור. שונה מאוד מהנוף שנשקף ממדינות אחרות מעליהן טסנו בדרך, שנראו ברובן כמו מישור חום שטוח וריק (ממבט אווירי כמובן). אני מודה שבתקווה ילדותית קיוויתי לראות אולי איזה אריה או פיל מחלון המטוס, אלפי רגליים מעל הקרקע. כשלא ניתן להבחין בבתים בגובה כזה, איך אבחין באריה? אבל, נו... קיוויתי.

אחרי שנחתנו התקדמנו בהתרגשות לביקורת הדרכונים. אישה שחורה קיבלה את פנינו בפרצוף חמוץ. "יש לכן כרטיס טיסה חזרה?" היא שאלה אותנו.

"לא," ענינו לה והסברנו שהטיסה שלנו הביתה יוצאת בכלל מטנזניה.

"שבו שם," היא הצביעה לעבר כמה מושבי ברזל בפינה. באותו רגע עדיין לא הבנו את זה, אבל בעצם היא החליטה שאנחנו לא יכולות להיכנס למדינה ורצתה להעלות אותנו על טיסה חזרה.