כוחה של הדקה התשעים

המירוץ נגד השעון: בחירת ביטוח נסיעות, קניית מצלמה, אריזת הדירה, ארגון הציוד, מפגש לא צפוי וקריאה נרגשת לפקידת בנק הדואר נתב"ג. והטיסה, כמובן.

כרגיל, אצלי הכל נעשה בדקה התשעים. יום לפני הטיסה ארזתי את הדירה שלי והעתקתי את חיי בחזרה לבית ההורים. הרגשתי שנקרע לי הלב, כל כך אהבתי את הדירה הזו על הקיר המתקלף, הרצפה המיושנת והגג המטפטף. לא רציתי לקנות דברים חדשים לטיול, אז הייתי בשיאה של פעילות איסוף ענפה: שק"ש, תיקים, מעיל (חורף שם) וכל דבר נוסף שיכול להיות שימושי.

לא היינו בטוחות איך הטיול שלנו ייראה, אז הלכנו על סטייל הטרקרים (או: מה שכולם עושים): לקחנו תיקי מוצ'ילה עטופים בשק, ותיקי גב קטנים. זה הטיול הרציני הראשון של שתינו, ולא היה לנו מושג למה לצפות. מכירים את זה שרואים תמונות של שלג ושומעים: "מינוס X מעלות!", ולא מבינים כמה שזה קפוא עד שאתם יוצאים מהאוטו וחוטפים את הלם הקור בפרצוף? בדיוק ככה. לא משנה כמה נקרא ולא משנה כמה נשאל, זה אף פעם לא ישתווה לחוויה האמיתית על הבשר.

ברגע האחרון החלטתי שאני קונה מצלמה. אני לא מבינה במצלמות, אני לא מבינה בצילום, אבל כשהמצלמה אצלי ביד האצבע קלה על ההדק. לצלם אני אוהבת, לקנות מצלמה: לא. אחרי כמה חיפושים באינטרנט וחוסר אונים משווע ("לעולם לא אצליח לבחור בין כל המצלמות האלו!"), בחרתי לעשות את מה שאני הכי מבינה בו - נדנדתי לאחי הגדול. הוא היה סבלני וקשוב ונרתם למשימה באבירות, משיל ממני את כל האחריות והייסורים הכרוכים בהחלטה גורלית שכזאת. קבענו שהוא יקנה את המצלמה במרכז ויפגוש אותי בשדה התעופה.

ההרפתקה התחילה בשבילנו כבר בנתב"ג. אף פעם לא טסנו עם תיקי מוצ'ילה לפני כן, רק מזוודות. כשהגענו לדלפק הדביקו לנו את סרטי הטיסה על התיקים ובמקום לשלוח אותם במסוע לבטן המטוס כמו שציפינו, אמרו לנו: "קחו את התיקים ולכו ישר עד הסוף ואז קחו שמאלה. אחר כך שוב שמאלה (כן, אפשר לעבור שם גם אם זה לא נראה כמו מעבר), תמשיכו ישר, עוד שמאלה... זהו. רואות את המעלית שם, משמאל? גשו אליה, תברכו את השומר המשועמם לשלום (אולי גם תביאו לו איזה ביסקוויט) ושימו את התיקים על העגלה שבתוכה." 
ההסבר תפס אותנו לא מוכנות. הבטנו זו בזו במבט מטומטם ואז חזרנו להסתכל על הפקידה. היא, שכבר רגילה למבטים מטומטמים, לא התרגשה. "הרצועות של תיקי המוצ'ילה מסתבכות במסוע", היא הסבירה. טוב, זו חשיבה הגיונית בסך הכל - מוצ'ילרים יסחבו את התיק שלהם עוד הרבה... לא יקרה כלום אם נסחוב קצת את התיק לפני שהטיול בכלל התחיל.

אחרי שהעמסנו את התיקים על המעלית ואמרנו שלום לשומר, עצרנו בבר-קפה הזה שממוקם אחרי הדלפקים ולפני ביקורת הדרכונים. אופיר העבירה את הדקות האחרונות עם בן הזוג בזמן שאני פגשתי את אחי הכל-יכול שהביא לי את הרכישה האחרונה שלי: מצלמה דיגיטלית Canon PowerShot SX40 HS, שאמורה להיות מושלמת לחסרת ניסיון שכמוני המתחילה את דרכה בין חיות הפרא של אפריקה. פתחתי את החבילה בהתרגשות ושיחקתי לי עם האפשרויות והזום, קוראת את ההוראות ומקשיבה בחצי אוזן להסברים של אחי. אחחח, מצלמה משלי... שלי ורק שלי. היצור החמדני שבי פרח. 
כהפתעה נעימה הצטרפה אלינו גם אחותי הגדולה עם האחיינית הכי חמודה בעולם. הקטנה אפילו זיהתה אותי וקראה לי בשמי (לא באמת, אמא שלה אמרה לה לפני כן). בכל זאת, התרגשתי. ישבנו ביחד עד שנהיה מאוחר והיינו צריכות להתקדם. נפרדנו לשלום (אני עם חיוך, אופיר עם דמעה), ונכנסנו למעמקיו החשוכים של נתב"ג, מוהאהאהאהא................................ (סליחה, תמיד חשקתי).

נשאר לי דבר אחד אחרון: לאסוף את הכרטיס של ביטוח הנסיעות. בנתב"ג ניתן לאסוף את הכרטיס בסניף בנק הדואר (לפני ביקורת הדרכונים). כמובן שכשהגעתי לשם הסניף היה סגור. 

-----------------------------------------------------------------
קצרמר על ביטוח הנסיעות: 

את הביטוח עצמו רכשתי יום וקצת לפני הטיסה. עשיתי הרבה בירורים לפני כן וחיפשתי את הביטוח הזול ביותר האפשרי כי אני קמצנית (חינם דרך חברת האשראי? - לא, תקף רק לכ-55 יום ואני טסה ל-128; דרך שירותי בריאות כללית? - לא, יש הצעות טובות יותר; דרך הקיבוץ? - לא! איך מה שאמור להיות הכי זול יוצא הכי יקר?!), עד שבסוף התייאשתי ואמא שלי טרחה לציין בפניי ש"חינם לא יכול להיות טוב מספיק בעת משבר", אז פניתי שוב לאח שלי שהביא לי מספר טלפון של סוכן ביטוח בשם אורן. הביטוח - של חברת פיניקס אם אני לא טועה - נותן למבוטחים כרטיס ויזה מראש, שרק צריך להפעיל אותו במקרה חירום (זה נקרא Passport Card). 
-----------------------------------------------------------------

זמן העלייה למטוס התקרב (עוד שעה!) ואנחנו עוד לפני ביקורת הדרכונים - הפאניקה החלה לבעבע. תפסתי בשיערות ראשי ומשכתי חזק בתקווה שיצוץ איזה פיתרון יצירתי. תייר מבוגר שישב וקרא עיתון הסתכל עליי במבט תמה. "ראיתי את הגברת יוצאת," הוא אמר באנגלית צחה והניד בראשו לכיוון סניף הדואר הסגור, "היא תחזור עוד כמה דקות, יצאה להפסקה."
כל מי שהיה שם באותו הרגע שמע את אנחת הרווחה שלי. 

פקידת סניף בנק-הדואר-נתב"ג היקרה: אני מבינה שגם לך יש צרכים והנני דוגלת במתן הפסקות לעובדים (ושיהיה בתשלום!), אבל בבקשה, בפעם הבאה תשימי שלט, משהו! מרוב פאניקה כמעט יכולתי לספר לך איך נראה העולם הבא! (בהקצנה, בהקצנה...)

כשלבסוף אספתי את הכרטיס נותרו עוד 45 דקות לעלייה למטוס. עברנו את כל שלבי הבידוק והביקורת ואפילו יצא לי להיבדק על ידי בחורה בת-גילי שגרה בקיבוץ פעם מזמן, ותמונה שלי ושל אחותה התאומה עדיין תלויה במרפאה הקיבוצית מאז שנת 1994 (אנחנו באמת חמודות שם, עם הפוני הזה).

גיחה אחרונה לשירותים אמיתיים ולאחריה עלייה למטוס והיתקלות בדיילים טורקיים בעלי אנגלית קלוקלת, אוכל מצוין ושפע מקום לרגליים.

הסבר על דרכי היציאה מהמטוס וחגורות ההצלה, ומחשבה שקופצת לראש על כך שאם המטוס יתרסק אין לאף אחד מאיתנו סיכוי אמיתי לשרוד.

הדיילת עוברת בינינו ומוודאת שכולם חגורים. 

המנוע מתגבר.

הגיע הזמן לפרוש כנפיים.