דברים שאני יודעת היום והייתי שמחה לדעת לפני שטסתי.
בזמן שאופיר ארגנה לנו את כרטיסי הטיסה, התפניתי לחיפוש מידע על היעד. באינטרנט יש המון מידע, אבל משום מה זה לא הרגיש מספיק: המידע מתרכז ברובו באתרים תיירותיים מובהקים ובערים הגדולות ופחות באיזורים שאני הגדרתי כמעניינים. קראתי את כל הטיפים באתר "למטייל" וכל פיסת מידע שיכלתי למצוא, ואפילו קבעתי פגישה עם קולגה של אמא שלי בעל אזרחות דרום-אפריקאית, שסיפר לי בפירוט על כל היעדים התיירותיים הכי נחשקים והמקומות הכי "שווים" לבקר בהם. הוא אפילו הביא לי מפה (כשאני חושבת על זה עכשיו אני לא בטוחה שהחזרתי לו אותה).
כשחיפשתי ספרים על דרום אפריקה גיליתי להפתעתי שהם לא כל כך נפוצים. אני מבינה שדרום אמריקה, אירופה ומדינות המזרח הן יעדים הרבה יותר נחשקים ואטרקטיביים לקהל המטיילים הישראלי, אבל באמת, אף לא ספר אחד על אפריקה בסניף של סטימצקי??? כשכבר כמעט ונכנעתי לייאוש קרה שאופיר ואני קפצנו למתחם BIG החדש שאך זה נפתח באיזורנו, והתגלגלנו לפתחו של הסניף החדש-דנדש-מריח-מניילונים של "צומת ספרים". או-אז, נחבא לו בביישנות בין מפלצות עבות כרך על ברזיל, הודו וספרד, מצאנו אותו: "דרום אפריקה - אומה של הקשת בענן", פרי עטו של רלף גינזבורג (הוצאת עלים).
אה, אנחת הרווחה.
הנה מצאנו מקור מידע ספרותי על דרום אפריקה, נמיביה, בוצוואנה, מפלי ויקטוריה, סווזילנד ולסותו. אז מה אם אמרו לנו להתרחק מלסותו, ולסווזילנד ונמיביה בכלל לא תכננו להיכנס. אז מה אם לא מצאנו בכלל מידע על זמביה, מלאווי וטנזניה? אז מה אם חצי מהספר לא ממש נצטרך? החצי האחר חייב להיות שימושי!
השקענו בספר 116 שקלים חדשים (מהדורת 2010) וחזרנו הביתה שמחות וטובות לבב. קראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, הדפסתי מפה ולאט לאט מסלול הטיול החל לרקום עור וגידים: נוחתים בקייפטאון, הולכים לכף התקווה הטובה, אחר כך ל"ארץ היין", משם ל"נתיב הגנים", "פארק הפילים", הלאה צפונה לאורך "החוף הפראי", "ארץ הזולו" וקינוח בפארק הכל-כך מפורסם של דרום אפריקה - "פארק קרוגר". מיוהנסבורג נאמר לנו להתרחק כמו מאש, "מסוכן שם ללבנים כמו עזה ליהודים," ומאמירה מעוררת יראה שכזו אסור להתעלם, אז נמנענו.
פרטי-פרטים כמו איפה נישן ומה בדיוק נעשה בכל יום ואיך בכלל נגיע לשם - השארתי ליד האלתור. לא צריך לתכנן ה-כ-ל, אמרתי לאופיר. מסלול כללי מספיק בהחלט; הריי תוכניות משתנות וכשנגיע לשם ונלמד את יחסי הכוחות הפועלים במדינה נדע טוב יותר כיצד להתנהל. גם ככה כל כך קשה להשיג כאן את המידע הזה, הוא פשוט לא קיים בשום מקום. דבר אחד שכן הטריד אותי והדיר שינה מעיניי בלילות היה נושא התחבורה הציבורית, אבל על כך אספר בפוסט אחר, מבטיחה.
אחרי שכרטיסי הטיסה נסגרו, התרענו בעבודה על עזיבה. לא קל לעזוב מקום עבודה של שנתיים, שלמרות הקושי והתסכולים שעלו לא אחת (לא מתגמל, לא מתגמל בכלל), עדיין היווה מקור של חברות, של הנאה, של אתגר ושל המון סיבות לצחוק.
הלכנו לסדר את תשלומי הביטוח הלאומי, רכשנו קצת דולרים והמחאות נוסעים, חידשנו דרכון, קנינו תרופות, חיפשנו תיקים, דאגנו לכרטיס אשראי בינ"ל, השלמנו את החיסונים שנשארו, חיפשנו בגדים לטיול, דאגנו לביטוח נסיעות (יקר הדבר הזה) וקנינו מתנות פרידה לעבודה.
נשאר רק לארוז את החיים בקופסאות,
ועל כך - בפוסט הבא.
------------------------------------------------------------
מסקנות (או: השורה התחתונה, או: החלק הכי חשוב בפוסט):
1. למרות מספר טעויות בעריכה, טקסטים שחוזרים על עצמם (העתק-הדבק?) וחלקים שנלקחו מילה במילה מהטיפים באתר "למטייל" (או להיפך), הספר של רלף גינזבורג נמצא כמועיל ברובו. אותנו הוא שימש יותר כמדריך כללי לידיעת ההיסטוריה, התרבות והגיאוגרפיה ושפך כמה נקודות אור בנוגע לתחבורה הציבורית, ותרם מעט פחות בנושא נקודות אטרקטיביות לטיול. במידה ואתם מתכננים טיול הכולל ביקורים תכופים במוזיאונים ו/או מתכננים לשכור רכב, אזי הוא מושלם בשבילכם.
2. המחאות הנוסעים: בסופו של דבר לא שימשו אותי בטיול והיוו דבר נוסף לדאוג לו. בתקופת הטיול (מאי-ספמטבר 2012) העמלה עליהן הייתה מאוד מאוד גבוהה.
3. כרטיס אשראי בין-לאומי: בדקתי לגבי הכרטיס המפתה ההוא של בנק הדואר, אבל לא נמצאו יתרונות משמעותיים בינו לבין כרטיס בינ"ל. בשניהם משלמים עמלה (כן כן, מה עם עמלת טעינה?), ועל שניהם משלמים איכשהו, נקודה. ויזה נטען מוגבל יותר בסכום ולא תמיד מתאפשר להטעינו, הוא מתאים למדינות כגון ארה"ב או אירופה, אבל באפריקה הוא לא יעיל שכן ברוב העסקים לא ניתן להשתמש בו. לקחתי איתי שני כרטיסי אשראי בינ"ל, מסוג ויזה-כאל ומאסטרכארד. העמלות של מאסטרכארד נמוכות וידידותיות הרבה יותר למשתמש והייתי מאוד מרוצה ממנו, השתמשתי רק בו (כלומר עד שאיבדתי אותו). לעומת זאת אם יוצאים למדינות אחרות שאינן דרום אפריקה, כרטיס מסוג ויזה הוא חובה שכן הוא היחיד שמתקבל ברוב בתי העסק (אלה שמקבלים אשראי) וברוב הכספומטים (ועדיין, לא בכולם).
4. הדולרים היו חיוניים לתשלומי ויזה במעברי הגבול. תנסו להביא במדויק כי לא תמיד יש להם עודף. שטרות קטנים ($5, $10, $20) עדיפים על שטרות גדולים.
5. תרופות: אל תעמיסו אלא אם כן אתם אלרגיים/רגישים/לוקים במחלה כלשהי. במדינת דרום אפריקה יש בתי מרקחת בשפע, גם בעיירות הקטנות, וניתן למצוא שם את כל התרופות. במדינות כגון בוצוואנה, נמיביה, זמביה, מלאווי וטנזניה בתי המרקחת ממוקמים בערים הגדולות. אנחנו לקחנו אנטיביוטיקה כללית, כדורים למחלת גבהים, כדורים נגד שלשול, טיפות אוזניים, משחת עיניים, כדורי מלריה מסוג לריאם (שרכשנו שם), אקמול, ג'ל אלוורה וטבליות כלור לטיהור מים. למזלנו רק ארבעת האחרונים נמצאו כשימושיים.
6. כיס פנימי נסתר במכנסיים: בתור מישהי שלא מסתדרת עם חגורות הכסף, גם אם לא היה בו צורך אמיתי, הכיס הזה נמצא כשימושי לשקט הנפשי.
7. ביטוח לאומי הוא דבר יקר.
8. ביטוח נסיעות הוא דבר יקר.
בזמן שאופיר ארגנה לנו את כרטיסי הטיסה, התפניתי לחיפוש מידע על היעד. באינטרנט יש המון מידע, אבל משום מה זה לא הרגיש מספיק: המידע מתרכז ברובו באתרים תיירותיים מובהקים ובערים הגדולות ופחות באיזורים שאני הגדרתי כמעניינים. קראתי את כל הטיפים באתר "למטייל" וכל פיסת מידע שיכלתי למצוא, ואפילו קבעתי פגישה עם קולגה של אמא שלי בעל אזרחות דרום-אפריקאית, שסיפר לי בפירוט על כל היעדים התיירותיים הכי נחשקים והמקומות הכי "שווים" לבקר בהם. הוא אפילו הביא לי מפה (כשאני חושבת על זה עכשיו אני לא בטוחה שהחזרתי לו אותה).
כשחיפשתי ספרים על דרום אפריקה גיליתי להפתעתי שהם לא כל כך נפוצים. אני מבינה שדרום אמריקה, אירופה ומדינות המזרח הן יעדים הרבה יותר נחשקים ואטרקטיביים לקהל המטיילים הישראלי, אבל באמת, אף לא ספר אחד על אפריקה בסניף של סטימצקי??? כשכבר כמעט ונכנעתי לייאוש קרה שאופיר ואני קפצנו למתחם BIG החדש שאך זה נפתח באיזורנו, והתגלגלנו לפתחו של הסניף החדש-דנדש-מריח-מניילונים של "צומת ספרים". או-אז, נחבא לו בביישנות בין מפלצות עבות כרך על ברזיל, הודו וספרד, מצאנו אותו: "דרום אפריקה - אומה של הקשת בענן", פרי עטו של רלף גינזבורג (הוצאת עלים).
אה, אנחת הרווחה.
הנה מצאנו מקור מידע ספרותי על דרום אפריקה, נמיביה, בוצוואנה, מפלי ויקטוריה, סווזילנד ולסותו. אז מה אם אמרו לנו להתרחק מלסותו, ולסווזילנד ונמיביה בכלל לא תכננו להיכנס. אז מה אם לא מצאנו בכלל מידע על זמביה, מלאווי וטנזניה? אז מה אם חצי מהספר לא ממש נצטרך? החצי האחר חייב להיות שימושי!
השקענו בספר 116 שקלים חדשים (מהדורת 2010) וחזרנו הביתה שמחות וטובות לבב. קראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, הדפסתי מפה ולאט לאט מסלול הטיול החל לרקום עור וגידים: נוחתים בקייפטאון, הולכים לכף התקווה הטובה, אחר כך ל"ארץ היין", משם ל"נתיב הגנים", "פארק הפילים", הלאה צפונה לאורך "החוף הפראי", "ארץ הזולו" וקינוח בפארק הכל-כך מפורסם של דרום אפריקה - "פארק קרוגר". מיוהנסבורג נאמר לנו להתרחק כמו מאש, "מסוכן שם ללבנים כמו עזה ליהודים," ומאמירה מעוררת יראה שכזו אסור להתעלם, אז נמנענו.
פרטי-פרטים כמו איפה נישן ומה בדיוק נעשה בכל יום ואיך בכלל נגיע לשם - השארתי ליד האלתור. לא צריך לתכנן ה-כ-ל, אמרתי לאופיר. מסלול כללי מספיק בהחלט; הריי תוכניות משתנות וכשנגיע לשם ונלמד את יחסי הכוחות הפועלים במדינה נדע טוב יותר כיצד להתנהל. גם ככה כל כך קשה להשיג כאן את המידע הזה, הוא פשוט לא קיים בשום מקום. דבר אחד שכן הטריד אותי והדיר שינה מעיניי בלילות היה נושא התחבורה הציבורית, אבל על כך אספר בפוסט אחר, מבטיחה.
אחרי שכרטיסי הטיסה נסגרו, התרענו בעבודה על עזיבה. לא קל לעזוב מקום עבודה של שנתיים, שלמרות הקושי והתסכולים שעלו לא אחת (לא מתגמל, לא מתגמל בכלל), עדיין היווה מקור של חברות, של הנאה, של אתגר ושל המון סיבות לצחוק.
הלכנו לסדר את תשלומי הביטוח הלאומי, רכשנו קצת דולרים והמחאות נוסעים, חידשנו דרכון, קנינו תרופות, חיפשנו תיקים, דאגנו לכרטיס אשראי בינ"ל, השלמנו את החיסונים שנשארו, חיפשנו בגדים לטיול, דאגנו לביטוח נסיעות (יקר הדבר הזה) וקנינו מתנות פרידה לעבודה.
נשאר רק לארוז את החיים בקופסאות,
ועל כך - בפוסט הבא.
------------------------------------------------------------
מסקנות (או: השורה התחתונה, או: החלק הכי חשוב בפוסט):
1. למרות מספר טעויות בעריכה, טקסטים שחוזרים על עצמם (העתק-הדבק?) וחלקים שנלקחו מילה במילה מהטיפים באתר "למטייל" (או להיפך), הספר של רלף גינזבורג נמצא כמועיל ברובו. אותנו הוא שימש יותר כמדריך כללי לידיעת ההיסטוריה, התרבות והגיאוגרפיה ושפך כמה נקודות אור בנוגע לתחבורה הציבורית, ותרם מעט פחות בנושא נקודות אטרקטיביות לטיול. במידה ואתם מתכננים טיול הכולל ביקורים תכופים במוזיאונים ו/או מתכננים לשכור רכב, אזי הוא מושלם בשבילכם.
2. המחאות הנוסעים: בסופו של דבר לא שימשו אותי בטיול והיוו דבר נוסף לדאוג לו. בתקופת הטיול (מאי-ספמטבר 2012) העמלה עליהן הייתה מאוד מאוד גבוהה.
3. כרטיס אשראי בין-לאומי: בדקתי לגבי הכרטיס המפתה ההוא של בנק הדואר, אבל לא נמצאו יתרונות משמעותיים בינו לבין כרטיס בינ"ל. בשניהם משלמים עמלה (כן כן, מה עם עמלת טעינה?), ועל שניהם משלמים איכשהו, נקודה. ויזה נטען מוגבל יותר בסכום ולא תמיד מתאפשר להטעינו, הוא מתאים למדינות כגון ארה"ב או אירופה, אבל באפריקה הוא לא יעיל שכן ברוב העסקים לא ניתן להשתמש בו. לקחתי איתי שני כרטיסי אשראי בינ"ל, מסוג ויזה-כאל ומאסטרכארד. העמלות של מאסטרכארד נמוכות וידידותיות הרבה יותר למשתמש והייתי מאוד מרוצה ממנו, השתמשתי רק בו (כלומר עד שאיבדתי אותו). לעומת זאת אם יוצאים למדינות אחרות שאינן דרום אפריקה, כרטיס מסוג ויזה הוא חובה שכן הוא היחיד שמתקבל ברוב בתי העסק (אלה שמקבלים אשראי) וברוב הכספומטים (ועדיין, לא בכולם).
4. הדולרים היו חיוניים לתשלומי ויזה במעברי הגבול. תנסו להביא במדויק כי לא תמיד יש להם עודף. שטרות קטנים ($5, $10, $20) עדיפים על שטרות גדולים.
5. תרופות: אל תעמיסו אלא אם כן אתם אלרגיים/רגישים/לוקים במחלה כלשהי. במדינת דרום אפריקה יש בתי מרקחת בשפע, גם בעיירות הקטנות, וניתן למצוא שם את כל התרופות. במדינות כגון בוצוואנה, נמיביה, זמביה, מלאווי וטנזניה בתי המרקחת ממוקמים בערים הגדולות. אנחנו לקחנו אנטיביוטיקה כללית, כדורים למחלת גבהים, כדורים נגד שלשול, טיפות אוזניים, משחת עיניים, כדורי מלריה מסוג לריאם (שרכשנו שם), אקמול, ג'ל אלוורה וטבליות כלור לטיהור מים. למזלנו רק ארבעת האחרונים נמצאו כשימושיים.
6. כיס פנימי נסתר במכנסיים: בתור מישהי שלא מסתדרת עם חגורות הכסף, גם אם לא היה בו צורך אמיתי, הכיס הזה נמצא כשימושי לשקט הנפשי.
7. ביטוח לאומי הוא דבר יקר.
8. ביטוח נסיעות הוא דבר יקר.
תודה על הסקירה המעניינת. אני בדרך כלל לא אוהבת לקרוא ספרים של מדריכי טיולים, הגעתי למסקנה שהדרך הכי טובה ללמוד על היעד שלי זה פשוט לשאול בכל מיני פורומים של מטיילים. כך אפשר לקבל טיפים מאנשים שהיו שם ויכולים להגיד ממקור ראשון מה קורה במקומות שונים על מפות העולם.
השבמחקבכייף.
השבמחקאני יכולה להבין את זה, אין לי הרבה ניסיון עם ספרי טיולים למעט מה שרשמתי כאן, אבל כן קיבלתי את הרושם שלא-פעם הספרים של מדריכי הטיולים מפספסים את התרבות המקומית לא-תיירותית, או שהם אינם מעודכנים. למרות זאת אין ספק שאפשר למצוא בהם שימוש, תלוי כמובן באופי הטיול. אצלנו למשל היו הרבה דברים שסיננו בספר, אבל גם הרבה דברים שסיננו מאתר "למטייל" ופורומי מטיילים למיניהם.